לא כדי להרשים,
ולא כדי להראות שהם יודעים יותר.
זה מגיע ממקום אחר.
מרצון להיות בטוחים שהדברים נעשים נכון.
כשהם מבינים לעומק,
יש שקט.
אפשר להמשיך.
אבל אז קורה משהו כמעט בלתי מורגש.
תחומים לא באמת זזים בלעדיהם.
אנשים טובים מחכים להסבר נוסף,
לאישור,
לסימן שאפשר להתקדם.
לא כי הם לא מסוגלים.
אלא כי הכול צריך לעבור דרך הראש של אדם אחד.
המנהל מעורב,
יודע,
נוכח בכל פרט.
ובכל זאת,
המערכת מתקדמת לאט יותר ממה שיכלה.
לא בגלל חוסר אמון באחרים,
אלא בגלל אחריות אישית שלא מצאה דרך להתחלק.
מנהלים מנוסים מזהים את הרגע הזה.
הרגע שבו להיות האדם הכי מבין בחדר
מפסיק להגן על המערכת
ומתחיל לצמצם אותה.
ולפעמים,
הצעד הבוגר ביותר
הוא לא להבין הכול לבד,
אלא לאפשר לאחרים להבין ולהוביל עד הסוף.
