יש מנהלים שלא מאצילים סמכויות

לא כי הם לא סומכים על אנשים,

אלא כי הם רגילים שהדברים קורים רק כשהם שם.

הם לא מחפשים שליטה.

הם מחפשים שקט.

וכשיש אחריות אמיתית על הפרק,

קל יותר לעשות לבד מאשר להסביר, לבדוק,
ולחכות שמשהו יקרה בדיוק כמו שצריך.

בהתחלה זה מרגיש יעיל.

הכול עובר דרכך,

שום דבר לא נופל בין הכיסאות.

אבל עם הזמן,

העומס לא קטן,

הוא פשוט מתוחזק.

אנשים סביבך עובדים,

אבל נזהרים.

שואלים, בודקים, מחכים לאישור.

לא כי הם לא מסוגלים,

אלא כי ככה המערכת למדה לפעול.

ואז מגיע הרגע שבו אתה מגלה

שאתה מעורב בהכול,

אבל כמעט לא פנוי לשום דבר.

מנהלים מנוסים מזהים את הרגע הזה.

לא כטעות,

ולא כחולשה.

אלא כסימן

שהאחריות התכנסה יותר מדי לנקודה אחת,

ושמשהו במבנה העבודה

מבקש חלוקה אחרת.

בחלק גדול מהמקרים
הרגע הזה אופייני לשיווק ולמכירה